יש הטוענים כי לזכויות שפה יש מאפיינים ייחודיים המבדילים אותן מזכויות אדם אחרות, הנתפסות כזכויות אוניוורסליות, וכי בשל מאפיינים ייחודיים אלה על בתי-המשפט לנהוג משנה זהירות בבואם לפרש זכויות שפה. מאמר זה מערער על תפיסה זו, ובוחן אם ראוי לפרש את זכויות השפה בצורה מצמצמת לנוכח העובדה שמאפייניהן דומים במהותן לאלה של זכויות אחרות המפורשות על-ידי בתי-המשפט בהרחבה.
אשווה את מאפייניהן של זכויות השפה למאפייניהן של זכויות אדם אחרות אשר פרשנותן הרחבה שנויה פחות במחלוקת, ובמיוחד למאפייניה של הזכות לחופש הדת, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרות, בפסיקה הישראלית ובפסיקה הקנדית. אטען כי אף שלזכות לחופש הדת יש תכונות דומות לאלה של זכויות שפה, במקרה של זכויות שפה תכונות אלה משמשות לתמיכה בטיעונים למען פרשנות מצמצמת שלהן, ואילו במקרה של הזכות לחופש הדת בתי-משפט מפרשים אותה פעמים רבות בהרחבה על-אף תכונות אלה. ברמה הנורמטיבית אטען כי הדמיון המושגי בין זכויות שפה לבין חופש הדת מצריך לכל-הפחות שקילה מחודשת של כללי הפרשנות המוחלים על זכויות שפה. לבסוף אצביע על תכונה ייחודית לזכויות שפה: הנטל התרבותי שהן מטילות על דוברי שפת הרוב ללמוד את שפתם ותרבותם של חברי המיעוט ולהיות מזוהים עימן במידה מסוימת. אף שתכונת הנטל התרבותי ייחודית לזכויות שפה, מסקנתי הסופית תהא שגם טיעון הנטל התרבותי אינו משכנע במיוחד. זאת, לא משום שהוא אינו מצביע על תכונה ייחודית לזכויות שפה, אלא משום שהנטל התרבותי שזכויות שפה מטילות על חברי קבוצת הרוב אינו משמעותי דיו להצדיק פרשנות דווקנית ומצמצמת שלהן.
אתר משפט ועסקים 